פסק-דין בתיק ע"א 1904/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נחום שטרנליכט) בת.א. 2292/02 מיום 21.2.05, אשר דחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות.

1.                    רקע

(א)                המערער החזיק עד ליום 15.7.93 ב- 12.5% ממניותיה של חברה בשם זהר באר-שבע בע"מ (להלן: "החברה"). בעלי המניות האחרים בחברה עד אותו מועד היו זאב גוטמן ז"ל (להלן: "המנוח"), זאב אייזנמן ז"ל (להלן: "אייזנמן") וחברה בשם השקעות תר בע"מ (להלן: "חברת תר").

(ב)                 ביום 15.7.93 נערכה אסיפת בעלי מניות שבה הוחלט על הגדלת הון המניות של החברה, ובשל כך דולל חלקו היחסי של המערער במניות החברה ל- 1%. המערער טען כי הונו אותו והציגו לו מצג שווא כוזב וביום 16.10.96 פנה בתובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעתירה להשבת המצב לקדמותו באופן שיחזור להיות בעלים של 12.5% מהון המניות של החברה (להלן: "ההליך הראשון"). בית המשפט המחוזי דחה את התובענה.

(ג)                  המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר הגשת הערעור הגיע המערער לפשרה עם חברת השקעות תר בע"מ ועם יורשי אייזנמן ז"ל. ביום 19.5.03 קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי פעולות המנוח שהביאו לדילול אחזקותיו של המערער בהון מניות החברה מבוטלות. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי המערער אינו מנוע מלנקוט בהליכים העומדים לרשותו לצורך מימוש זכויותיו על דרך השבת שווין הכספי של המניות שדוללו.

(ד)                 ביום 29.3.04 הגיש המערער תביעה כספית כנגד יורשי המנוח-היא התביעה שביסוד פסק הדין נושא הערעור. המשיבים הגישו כתב הגנה שבו טענו, בין היתר, כי יש לדחות את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית המשפט קיבל את טענת המשיבים שיש לדחות את התביעה הכספית על הסף מחמת התיישנות תוך שהוא דן בשאלה האם אפשר, מכוח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לנכות מתקופת ההתיישנות של התביעה דנן את פרק הזמן שבו התנהל ההליך הראשון. אמנם, לשונו של סעיף 15 קובעת כי פרק הזמן שבו התנהלה ההתדיינות הראשונה לא יבוא במניין הימים במקום שבו עסקינן בתובענה שנדחתה ואולם, כך נפסק, אין להבחין בין מקרה שבו נדחתה התובענה, ובין מקרה שבו התקבלה אלא שלא ניתן למצות באמצעותה את זכויות התובע, כמו במקרה דנן.

(ב)                 חרף פרשנות זו קבע בית המשפט ש"אין ליתן למערער את הסעד אותו מעניק סעיף 15 לחוק ההתיישנות" (עמ' 9 לפסק-הדין, שורות 1-2). המנוח העביר את מניותיו בחברה לצד שלישי ביום 31.7.94, יותר משנתיים לפני שהמערער פתח בהליך הראשון. בתביעתו בהליך הראשון לא איזכר המערער בחוסר תום לב את העברת המניות לצד שלישי, ועסקינן אפוא בהליך סרק מפני שהמערער לא יכול היה לקבל את מניותיו בחזרה מקום בו הן הועברו לאחר. בנסיבות אלו, כאשר אי אפשר היה לממש את פסק הדין של בית המשפט העליון ולמצות את זכויותיו של המערער, בשל העובדה שהוא עצמו לא פרס את מלוא המסכת העובדתית לפני בית המשפט ולא ביקש את הסעדים המתאימים, אין הצדקה כי מירוץ ההתיישנות יופסק למשך התקופה שבה היה ההליך הראשון תלוי ועומד.

(ג)                  בית המשפט הוסיף כי בכתב התשובה שהגיש לא העלה המערער טענות בתשובה לטענת ההתיישנות שטענו המשיבים בכתב ההגנה. לפיכך בית המשפט הניח שהמערער ידע שהמנוח העביר את המניות סמוך לאחר שהעבירן, ועוד בטרם נקט בהליך הראשון, ולמרות זאת לא התאים תביעתו הראשונה לנסיבות אלו.

(ד)                 לנוכח קבלת טענת ההתיישנות, נמנע בית המשפט מלדון בטענת מיצוי העילה שהעלו המשיבים כטענת סף נוספת.

3.                    טענות המערער

(א)                המערער טוען כי בית המשפט טעה טעות עובדתית כשקבע שמניות המנוח נמכרו לצד שלישי ביום 31.7.94, בעוד שהלכה למעשה הן נמכרו רק בחודש מאי 99'. המנוח ניסה, אמנם, למכור את מניותיו לאחד אלדרדשתי בשנת 94', ואולם עיסקה זו טורפדה בשל התנגדות קבוצת איתן, המחזיקה במניות חברת תר. לאחר שבוררות שהתנהלה באשר לכך הסתיימה בזכייתה של איתן, ניסתה האחרונה להתנער מההתחייבות שנתנה למנוח לרכוש את מניותיו, ורק ביום 27.1.99 היא חויבה לרוכשן. המכירה עצמה בוצעה, כאמור, רק בחודש מאי 99'.

(ב)                 המערער מוסיף כי המשיבים לא טענו כלל שמניות המנוח נמכרו ביום 31.7.94 וטענת ההתיישנות נומקה בהחלטה על הדילול שהתקבלה כבר בשנים 1992 ו- 1993. בית המשפט ביסס, אם כן, את פסק דינו על טיעון שהמשיבים לא טענו כלל, דבר השומט את הבסיס מתחת לנימוק שהמערער לא העלה טענות תשובה לטענת ההתיישנות.

(ג)                  לטענת המערער, גם לו צדק בית המשפט בהנחה העובדתית שהמניות נמכרו לצד שלישי ביום 31.7.94 לא היה מקום לקבוע כי התביעה התיישנה. בית המשפט נימק החלטתו בחוסר תום ליבו של המערער אשר נקט בהליך סרק והגיש תביעה לסעד שאין באפשרותו לקבל, מבלי שאזכר את מכירת המניות לצד שלישי. ואולם, השאלה האם התיישנה התביעה אינה שאלה ערכית, והחלת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה מותנית בתום לב. לפיכך, שומה היה על בית המשפט לקבל את טענת המערער כי תקופת ניהול ההליך הראשון אינה נמנית לצורך חישוב תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

(ד)                 המערער מדגיש כי פסק דינו של בית משפט קמא מבטל במחי יד את החלטתו של בית המשפט העליון אשר התירה למערער להגיש תביעה כספית למיצוי זכויותיו.

4.                    טענות המשיבים

(א)                המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענים כי מאחר שהמערער לא טען מאומה בכתב התשובה שהגיש לעניין ההתיישנות, בדין דחה בית המשפט את תביעתו. לטענת המשיבים בחן בית המשפט את הדברים בגישה ליברלית, ואולם גם בחינה זו אינה מביאה למסקנה שיש לחרוג מתקופת ההתיישנות הרגילה כאשר המערער יכול היה למצות את זכויותיו ולתבוע פיצויים בהליך הראשון.

(ב)                 אשר לטענת המערער כי החלת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה מותנית בתום לב, טוענים המשיבים כי חובת תום הלב רחבה היא, וחלה על כל דין.

(ג)                  המשיבים מדגישים כי עילת התביעה של המערער בהליך דנן אינה נעוצה בפסק דינו של בית המשפט העליון, אלא באירועים שהתרחשו בשנת 1992, 1993, ואשר התיישנו זה מכבר. המשיבים מפנים לחוות דעתו של כבוד השופט שלמה לוין באותו פסק דין, אשר נמנע מלחוות דעתו ביחס לסיכוייו של הליך נוסף שיינקט על ידי המערער, ומציינים כי לא השופט לוין, ואף לא השופטת פרוקצ'יה האריכו למערער את תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לסעד כספי. לטענתם, נסיונו של המערער לקרוא את פסק דינו של בית המשפט העליון כמאריך את תקופת ההתיישנות שגוי ומטעה.